<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף ה:</h2>
אמרינן בירושלמי וגם מתוך התלמוד שלנו (ב"ב קע"ד) מוכיח שאין הלואת בעל פה נגבת [מן היורשין] אלא באחת מג' דברים שיהא חייב מודה בדבר [ו]צוה בחליו שיש לפלוני (שטר) חוב עליו עדין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעו וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו כדאמר ריש לקיש ריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה') וגרסינן שם והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתומים ואין מחלק בין יתומים גדולים לקטנים או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אילו גובין מן היורשין בלא שבועה. — הגה"ה מן המיימון (הלכות מלוה ולוה פי"א ה"ו) אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב ליה מנה או בפנינו הלוה אינו גובה מן היורשין כלום שמא פרעו שהמלוה חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכן אם הוציא כתב של אביהם שהוא חייב אינו גובה כלום כמו שביארנו. לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע מן (היורש) המטלטלין אפילו היו מופקדים או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל.
בפרק שום היתומים במסכת ערכין (דף כ"ב) אמר רבי יוחנן אין נפרעין מנכסי היורשין אלא אם היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהן שטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם עד שיגדלו דשמא יש להם ראיה שסותרין בו השטר הזה אלא אם כן היה ריבית של גוי אוכלת בהן בנכסיהם אז בית דין מעמידין אפוטרופוס להם ונזקקין בית דין לנכסיהן ופורעין החוב וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להן אפוטרופוס ונזקקין משום חן האשה שתהי לה דבר שתנשא לאחר לפיכך אם קפצה האשה ונישאת ואחר כך באתה לתבוע כתובה מן היתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי נשאת ואין לה מזונות אמנם תוך הזמן פי' שטר חוב שיש בו זמן נזקקין כריש לקיש שסובר (בפ') [בבבא] בתרא (דף ה') נזקקין בתוך הזמן ולא כר' יוחנן דסבר אין נזקקין, כך פסק ריצב"א. — הגה"ה, הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד [או] פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים שלא אמרו נזקקין לנכסי היתומים ליפרע מהן כתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מן המזונות וזאת הואיל ונוטלת הכל מה זכות יש ליתומים הקטנים בדבר זה שנזקקין להן ולא חשו לחן האשה, עכ"ל מיימון (הלכות מלוה ולוה פי"ב הל' א').
למדנו מפרק הכותב (כתובות פ"ז) ומפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) הפוגם שטרו או עד אחד מעידו על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מן הלוקח והנפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע אלא בשבועה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב) שאמר גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ'). וגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז] א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה יורה להם ואומ' לו השבע ואחר כך טול ואם החוב בזמנו ותבעו נפרע בלא שבועה כדפסקינן בבבא בתרא (דף ה') עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה.
מעשה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב קודם שיודיע ליורשים אם נודע לנו שלא פרע הלוה את שטר חובו קודם שמת כגון דשמתינהו ומת בשמתא או כשחייב מודה מסקינן בפרק גט פשוט שחוזר וגובה מן היורשים מה שפרע ואפילו תוך הזמן לדברי רבינו משה [הלכות מלוה ולוה פכ"ו ה"ו]. היה המלוה גוי אין היורשים חייבים לשלם שמא אביהן נתן לזה הערב החוב כולו מפני שהגוי תובע לערב תחילה ולכן פרעו לו מיד אבל אם (הודיעו) [הודיען] שהגוי תובע אותו ופרע לו חייב[ין] לשלם.
<h2>דף ז:</h2>
בפרק קמא דב"ב (דף ז') יורש שהיה קטן שהיה לו שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים שמא כשיגדלו היתומים מייתן ראייה ומרעו ליה לשובר פי' יביאו ראייה כי שובר זה מזוייף הוא לפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו. — הגה"ה, והק' הר"ר אליעזר מטוך אמאי מחזקינן בסהדי שקרי הא אמרינן בגיטין פרק הניזקין (דף נ') והילכתא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזבורית אל[מ]א מיתמי מגבינן בשבועה לכל הפחות אלמא לא אמרינן זימנין דגדלי יתומים ומרעי לשטרא דלא מחזקינן סהדי בשקרי ונראה לו הטעם דהתם בעל השטר תובע ממונו ואינו רוצה להמתין שרוצה להתפרנס משלו הילכך משום חששא דזימנין מרעי לא ממנעינן לגבות ממונו אבל הכא דלא הקשה לו אי לא דקרעינן לשטרא אלא משום דטריחא לו לשמור שוברו מן העכברים הילכך משום חששא דגדלי ומרעי מצרכינן ליה לשמור שוברו ולא קרעינן שטרא, עכ"ל בפרק קמא דבבא בתרא, ופי' רבינו חננאל ששטר זה מקוים בהנפק שאם לא כן טוענין בשביל היתומין מזוייף.
<h2>דף לב:</h2>
האומר לחבירו ערבת לי והוא אומר לא ערבתי לך או שאמר הערב ללוה אתה הרשתני לערב אותך והלה אומר לא הרשתיך בכל אילו הטענות ישבע הנשבע היסת ויפטר.
גרסינן בפרק שבועת הפקדון המוציא שטר חוב על חברו ואומר הלוה פרעתי ואמר המלוה כן היה אבל החזרתי לך המעות מיד בטל השטר אבל אמר החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובים לא בטל השטר ועדיין שעבודו קיים.
<h2>דף לג.</h2>
דין למכור משכונו לאחר ל' יום. ואחד שיש לו משכון מחבירו יכול להודיעו לו אני אמכרנו או תפדנו כיון שנגמר זמן הלואה וזמן הלואה בסתם ל' יום ולאחר ל' יום יכול למכרו דקיימא לן דעביד אניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כגון הכא שמפסיד ומאבד ריוח מעותיו וכן משמע גבי רבה ב"ר שרשום דקאמר כבישנא לשטר משכנתא ואוכליה כשיעור זוזי והא דאיתא פרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) אם לא פרעתי לזמן פלוני גבי מהאי חמרא ומשמע מהאי דאסמכתא לא קנייא מיירי דלא מסר היין בידו ואי נמי מסר היין בידו אולי מיירי [שאומר] שאותו היה רוצה לפרוע חובו ממעות לאחר כך והוא רוצה שיהיה היין שלו וכן נראה שאם אינו מוצא מקום למוכרו שיוכל למשכנו בריבית ובלבד שיודיענו שמשכנו משכנותיו ואין עליו תרעומות כי אם הריבית של שבוע ראשון שהודיעו שמשכנו מאחר שיוכל לפדותו, עכ"ל עץ חיים.
עוד אמר רבא התם (ערכין דף כ"ב) אין נזקקין לנכסי יתומים ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או שדה נזקקין אחר שמעמידין להן אפוטרופוס לטעון טענתן, אמר תנו מנה [זה] לפלוני או שדה זה נותנין ואין נותנין להן אפוטרופוס, נמצא קרקע שאינו שלו אלא טען הטוען שהוא גזול ביד המורישו מעמידין להן אפטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלים. וכן אמר ר' יהושע בפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) קטן שתקף בעבדים וירד לתוך שדה של חבירו וכבשה אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו ולכשיגדיל יביא עידיו אם יש לו עדים, עוד שם מסקינן שקרקע שהיה בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה ג' שנים בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדלו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו כאן אבל אם לא היה לקטן חזקת אבות יכול האחד לטעון לקוחה היא בידי כדמוכח ברבה ב"ר שרשום בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ב) אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו מקיים השטר שלא בפני בעל דין מפני שמן התורה אין צריך קיום דחזקה דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידין להן אפוטרופוס.
<h2>דף לו.</h2>
הגה"ה, אדם התובע לחברו פקדון והוא אומר ודאי יש לי אבל אתה חייב לי ממקום אחר ואני מעכבו נאמן בשבועת היסת במגו שיכול לומר החזרתי לך אומר לקוח הוא בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהם כדאשכחינן גבי הנהו עזי דאכלי חושלא [ב"ב ל"ו ע"א] וכן גבי רמאי דפומבדיתא [שם מ"ו ע"א] דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר שחייב לו מצד אחר אבל אם הופקד הפקדון בידו בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוח הוא בידי דהוי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוח הם בידי אפילו יש בו מגו דהחזרתים לך או דלהד"ם אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף מ.</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א) אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) מסקינן כמו כן שהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אמר פרעתי זה השטר אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו, לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיקו מלוה על פה שתהיה (את) עדותו בשטר עד שיאמר להם לוה כתבו וחתמו לו ותנו לו, אע"פ שאומר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר כדאיתא בפרק (הזהב) [אף על פי (כתובות נ"ה ע"א)] ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, והטעם משום דיש רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקניין שאין דעתו להקנות לו עד שימלכו בו עדיין ועוד [אמר] רבינו תם דכל מתנה צריכין להמלך פעם שנייה כדגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ד ה"ב) דאמר ליה רב לר' חייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי אניש מסכנא היא הב ליה מיד(י) ואי לא אמליך בי(ה) תנינות. קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אילו כותבין ונותנין [אע"פ שלא] אמר להם כתובו סתם קניין לכתיבה עומד ואין צריך להמלך בו.
<h2>דף מא:</h2>
המוכר שדיהו בעדים ויצתה מתחת יד הלוקח אע"פ שאין שום שטר ביד הלוקח הרי זה חוזר וטורף מנכסים משועבדין שכל המוכר יש לו קול.
<h2>דף מד:</h2>
העושה שדיהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובה ומכרה הרי זה מכירה ולכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה, במה דברים אמורים כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכירה עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו וכן שאר המטלטלין מפני שאין להם קול.
הקנה לבעל חוב כל המטלטלין שלו על גבי הקרקע (אע"פ) שיש לו להיות נפרע מן הכל הרי זה טורף [המטלטלין] (משעת) והוא שיכתוב בשטר חובו שהקניתי לך מטלטלין שלי על גבי קרקע (שלא שלי) [שיש לי] ודלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כדאיתא פרק חזקת הבתים. — הגה"ה, פרשב"ם כיון שאין זו שטר מכירה ולא מתנה ולא משכון אלא שעבודא בעלמא ודמי לאסמכתא לכך צריך לכתוב אלא דלא כאסמכתא, עכ"ל תו', וכן אם כתב לו כל נכסיו שהוא עתיד לקנות בין קרקע בין מטלטלין הרי הן משועבדים לך להפרע מהם ומטלטלין קנויין לך [על] גבי קרקע דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא הרי זה טורף אף מן המטלטלין שכל תנאי שבממון תנאי קיים.
הגה"ה, אין המלוה גובה מן המטלטלין שקנה הלוה אלא אם כן כתוב בשטר דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, עכ"ל עץ החיים.
בפרק קמא דב"מ (דף י"ד) פסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אע"פ שלא פירש ואם לא מצא בני חורין גובה מנכסים משועבדים מן הקרקע שהיה בידו בשעת הלואה אבל נכסים הבאים לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורף ואם התנה עליו שכל נכסיו שיקנה שיהיו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר כך ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהם דאלמוה רבנן לשעבוד יותר מקניין שלא תנעול דלת בפני לווין במה דברים אמורים בקרקע אבל במטלטלין אין עליהם אחריות ואין בעל חוב טורף מהם כלל.
<h2>דף מה:</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א) אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) מסקינן כמו כן שהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אמר פרעתי זה השטר אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו, לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיקו מלוה על פה שתהיה (את) עדותו בשטר עד שיאמר להם לוה כתבו וחתמו לו ותנו לו, אע"פ שאומר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר כדאיתא בפרק (הזהב) [אף על פי (כתובות נ"ה ע"א)] ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, והטעם משום דיש רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקניין שאין דעתו להקנות לו עד שימלכו בו עדיין ועוד [אמר] רבינו תם דכל מתנה צריכין להמלך פעם שנייה כדגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ד ה"ב) דאמר ליה רב לר' חייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי אניש מסכנא היא הב ליה מיד(י) ואי לא אמליך בי(ה) תנינות. קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אילו כותבין ונותנין [אע"פ שלא] אמר להם כתובו סתם קניין לכתיבה עומד ואין צריך להמלך בו.
<h2>דף מו.</h2>
הגה"ה, אדם התובע לחברו פקדון והוא אומר ודאי יש לי אבל אתה חייב לי ממקום אחר ואני מעכבו נאמן בשבועת היסת במגו שיכול לומר החזרתי לך אומר לקוח הוא בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהם כדאשכחינן גבי הנהו עזי דאכלי חושלא [ב"ב ל"ו ע"א] וכן גבי רמאי דפומבדיתא [שם מ"ו ע"א] דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר שחייב לו מצד אחר אבל אם הופקד הפקדון בידו בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוח הוא בידי דהוי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוח הם בידי אפילו יש בו מגו דהחזרתים לך או דלהד"ם אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף עז:</h2>
כבר אמרנו שבשטרי אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט [לאיש אע"פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר ארוסין ונישואין] ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירות הדיינים וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר כשאר שטרות.
<h2>דף קה:</h2>
כל שטר שיש בו (משם) [משמעות] שתי לשונות הלך אחר הפחות שבלשונות ובלבד שיהיה האחד תלוי בחבירו כגון שכתב בו שהן מאתים שהן מנה או כתב בו ביחד מאה ומאתים כדמוכח בההיא אסטירא מאה מעי בפרק בית כור (ב"ב ק"ה) שסובר שמואל כחכמים דאמרי הלך אחר הפחות שבלשונות ואם תפס במרובה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה כדמסיק שם עכ"ל סמ"ג.
<h2>דף קכה.</h2>
יתומים שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהם אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבות מהם שהרי קרקע זו של אביהם היא.
<h2>דף קכח:</h2>
גרסינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא מלוה אומר לא פרעתי לי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים אומרים שפרעו הכל נשבע הלוה ונותן מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה שאימת השטר עליו ואין המלוה גובה מחצה אלא מבני חורין שהרי הלקוחות אומרים עלי עדים נסמוך והרי בטלו שטר זה.
<h2>דף קלט.</h2>
האשה שלוותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת ואם היתה המלוה על פה אינה משלמת עד שתתגרש שרשות הבעל כרשות הלוקח כדאיתא פרק יש נוחלין ואם היו מעות ההלואה [הן עצמן] קיימין יחזירו אותן למלוה.
<h2>דף קלט:</h2>
כבר בארנו ששומא חוזר לעולם. פרק המפקיד (ב"מ ל"ה) כל זמן שתשיג ידו של לוה והביא מעותיו לבעל חובו מסלקין אותו אלא אם כן מכרה והורישה או נתנה או שמאה לבעל חובו [מדעתו] דזבינא מעליא היא. — הגה"ה, פי' בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או נתנה או הורישה הני אחרונים אדעתא דארעא נחות ולא אדעתא דזוזא נחות. עכ"ל שם. — אבל שמאוה בית דין לבעל חוב של זה הרי היא חוזרת, כך היא המסקנא התם — הגה"ה, כאמימר משום ועשית הישר והטוב, שמו ליה לבעל חוב ואז[ל] ושמה לבעל חוב דידיה הדרה דאמר ליה לא עדיפת מגברא דאתיה מיניה, שמו לה לאשה ואנסבה — פ"ה ואפילו לא שמאתן לבעל בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהם קנויים לבעל אלא עכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות — ומתה וירשה בעלה לא מהדר דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי — פי' דין לוקח נתנו בו חכמים הילכך לא מהדר דאדעתא דארעא נחות שמו מינה דאשה ואינסבא אם מתה האשה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מהדרינן ליה ולא מצי למימר יורש אני דכלוקח שויוה רבנן ולא כיורש דאמר ר' יוסי בר חנינא באושה התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה — פ"ה להיות הבעל אוכל פירות בחייו וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות ומתה — הבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא כלוקח שויוה רבנן ופי' התוספות אע"ג דאמר ביש נוחלין (ב"ב קל"ט) דשויוה כיורש ושויה כלוקח משום דטבא עבדי ליה הא אמרינן התם דהיכא דאיכא פסידא דאחרינא לא עבדינן דטבא ליה ואם תאמר והכא אמאי לא מהדר הא איכא פסידא (דאחרינא לא עבדינן דטבא ליה) וי"ל כיון דלא הדר ארעא אלא משום ועשית הישר והטוב לא אמרינן דתהדר אלא לוקח הוי, עכ"ל רש"י ותוספות פרק המפקיד.
<h2>דף קמח.</h2>
גרסינן בירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] ראובן שהיה חייב לשמעון מנה אמר ליה שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושלשתן היו עומדין יחד וקבל לוי ונמצא ראובן עני ואין לו מה יגבה ממנו הרי לוי חוזר בחוב על שמעון שזה הטעהו ואם ידע לו שהוא עני או שהיה עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור שהרי קבל, ראובן שלא היה לו חוב אצל שמעון והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אע"פ שהמחהו במעמד שלשתן לא קנה ובין לוי ובין שמעון חוזר אם ירצה. — הגה"ה, וכן פירש המיימון וזה לשונו היה ראובן חייב לשמעון ק' זוז ואמר ללוי תן לשמעון זה ק' זוז שאני חייב לו עד שאתן לך או עד שאעשה עמך חשבון ואמר ליה הן וקבל שמעון כל אחד משלשתן יכול לחזור לו בו ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון חוזר שמעון ותובע ראובן בשאר חובו, עכ"ל [הלכות מכירה פ"ו ה"ט].
<h2>דף קנא.</h2>
כבר אמרנו שבשטרי אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט [לאיש אע"פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר ארוסין ונישואין] ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירות הדיינים וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר כשאר שטרות.
<h2>דף קנד.</h2>
גרסינן בפרק ב' דכתובות (דף י"ט) שאומר רב נחמן מודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרוע הוא במגו דמזוייף.
תניא בפרק קמא דב"מ (דף ז') שנים אוחזין בשטר מלוה אומר שלי הוא והוצאתיו לפרוע בו והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה שטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע כמו כן ויפרע הלוה מחצה ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו דהלכה כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן בכתובות פרק ב' (דף י"ט).
<h2>דף קנז.</h2>
הגה"ה, ופסק השר מקוצי בשם הר"י מקורביי"ל שאם הלוה אדם מעות לחבירו ובא המלוה ושאל מעותיו מן הלוה וטוען הלוה שאין לו ממה לפרוע אין משביעין אותו אם יש לו או לא וראייתם בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ') ועוד ראייתם מפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) ומפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז), גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ובכתובות גבי וחכמים אומרים זה המלוה היה פקח שזוכה לו את הקרקע כו' ואין נכון לגלותו אלא לצנועין מפני הרמאים, עכ"ה. — וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמיד בממון ורוצה להפטר בשבועה זו אין לדיין להשביעו אלא יש לו לרדותו ולנדותו עד שיפרע וכל שיתכוין הדיין לרדוף הצדק בדברים הללו יישר כוחו. מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים שחייב להם [והשיגה ידו יתר על הראוי לו] אין להם אלא לבעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עשה בהודאתו על נכסים של זה.
מצוה על היתומים לפרוע חוב של אביהן מהמטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לתת אין כופין אותו כי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א) גבי ההיא דקטינא דארעא, ואם תפסן בעל חוב מחיים גובה מהן כן פוסק רב נחמן פרק הכותב (דף פ"ד), טען שמחיים תפסן והיורש טוען שתפסן לאחר מיתה על היורש להביא ראייה או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו ויכול לטעון עד כדי דמיהן וכולל בשבועתו שמחיים תפסן היתה תפיסה זו שטרות וטען שהם בידו משכון של חובו ומחיים תפסן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפס או יחזיר ליורשים מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן.
<h2>דף קנז:</h2>
תנו רבנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל היה כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל ומוכיח שם וה"ה לכתובה לרבן שמעון בן גמליאל, לא היה בשטר כתוב שום מקום והוציאו במקום שעומד בה לגבות ממעות המקום שהוציא השטר וטען הלוה שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול היה בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. מכאן אתה למד ששטר שלא נכתב עליו שום מקום כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אין אתה יכול להזימה הלא מסקינן בפרק קמא דסנהדרין (דף ג') שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת מפני לוין ולפיכך שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין אע"פ שאין אתה יכול להזימה. — הגה"ה, שטר הנמצא כתוב בו דינרין הנוהגין במדינה שנכתב השטר חייב לשלם, עכ"ל הגה"ה.
בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין לפיכך קנסו בו חכמים ולא יטרוף אף מבני חורין — הגה"ה, אף מזמן שני (כ)דאמר ר' יוחנן גזירא שמא יגבו מזמן ראשון ור"י בר מרדכי פירש דאינו גובה ממשעבדי אבל מבני חורין גבי דלא גרע ממלוה על פה, עכ"ל פרק איזהו נשך (ב"מ ע"ב). שטרי חוב המאוחרין כשרין [שהרי] הורע כוחו של בעל שאינו טורף אלא מזמן השטר אע"פ שלא כתבו כשהוא מאוחר כשר. — הגה"ה, תניא בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשירי בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר — פי' שנכתב קודם שבת וקודם יום הכיפורים וכתבו הזמן מיום הכיפורים אחרי כן, עכ"ל.
בפרק קמא דב"מ (דף י"ד) פסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אע"פ שלא פירש ואם לא מצא בני חורין גובה מנכסים משועבדים מן הקרקע שהיה בידו בשעת הלואה אבל נכסים הבאים לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורף ואם התנה עליו שכל נכסיו שיקנה שיהיו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר כך ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהם דאלמוה רבנן לשעבוד יותר מקניין שלא תנעול דלת בפני לווין במה דברים אמורים בקרקע אבל במטלטלין אין עליהם אחריות ואין בעל חוב טורף מהם כלל.
מי שעשה חובות הרבה כל שקדים חובו גובה תחילה בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות ואם קדים האחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם בחובו זכה במה דברים אמורים בקרקעות שהיה לו בעת שלוה אבל אותן שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע"פ שכתב לכל אחד ואחד מהן שאני עתיד לקנות משועבד לך אין בהן דין קדימה וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ללות מאחר הרי הן משועבדין לראשון וכן אפילו הן מאה.
בפרק קמא דב"מ (דף ט"ו) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין ששבחו הנכסים מאליהן בין ששבחו מחמת ההוצאה אלא שאם שבחו מאליהן גובה כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח.
<h2>דף קסא:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט אמר רב יצחק כל השטרות צריך שיכתוב קיום וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה. — הגה"ה, וכן שלח ר"ת לר"י וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא בי' שאנו כותבין אין זו חזרה אלא עיקר השטר הוא, עכ"ל. — הגה"ה, פ"ה כדאמרינן בפרק גט פשוט וקנינא מן פלוני בכל מה דכתיב ומפרש לעיל, עכ"ל. — הגה"ה, ומספקא ליה לר' אי לא מהדר אם כל השטר פסול או שיטה אחרונה דוקא פסול, עכ"ל תו' פרק קמא דגיטין, מאי טעמא לפי שאין למדין משיטה אחרונה שמא עדים היו מרוחקין מגופו של שטר ובא זה המזייף וכתב באותו רוח שיטה זו.
כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהון בסוף השטר כדפר"י ואחר כך יכתוב שריר וקים ואם המחק במקום שריר וקים אע"פ שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר אחר במקום המחק.
<h2>דף קסב:</h2>
תניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכן כשר. אמר ר' חזקיה משמיה דר' שבתאי שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר, שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר אלא אחר העדים ושני שיטין שאמרו מפרש ר' חייא משמיה דעולא כגון ל' על (ד') [כ'] היו העדים מרוחקין מן הכתב יתר על שני שיטין והיה הריוח מלא בעדים פסולים או קרובים אמר חזקיה שהוא כשר ואם מלאהו בשריטות של דיו פסול שמא העדים חתמו על השריטות ולא על גופו של שטר, היה השטר כלו עם עדיו בשיטה אחת הרי זה כשר היה השטר בשיטה ראשונה והעדים בשניה פסול שמא אלו העדים היו מרוחקין מן השטר שטה אחת [וחתך כל השטר] וכתב כל השטר בשיטה וחתמו כל העדים כל זאת וכן אם היה השטר ושני עדיו בשיטה אחת ושני עדים אחרים בשיטה שניה אין מקיימין אותו אלא מעדים שלמעלה שמא בשיטה שהיתה בין העדים שלמטה ובין השטר שחתך כתב שטר זה ושני עדיו.
<h2>דף קסג:</h2>
שטר הבא הוא ועדיו על המחק והקיום מלמטה על הנייר אין מקיימין אותו מעידי הקיום אלא מעידי שלמעלה שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה והיה הריוח מלא שריטה של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטה וכתב השטר ועדיו על המחק. שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואפילו כתבו העדים אנחנו החתומים על הנייר והשטר על המחק מפני שהוא מוחק פעם שניה וכותב כל מה שירצה וכיון שכולו נמחק אינו ניכר נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים.
קיום בית דין צריך שיהא סמוך לכתב ידי עדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד הכתב, ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת פסול שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף אותה שיטה שטר ושני עדיו ונמצא הקיום על השטר מזוייף. הרחיק הקיום מן השטר יתר על שני שיטין ומלאן שריטות דיו כשר (כ)שאינו יכול לזייף ואין חוששין לבית דין שקיימו קיום על השריטות.
אמר רבא שטר שבא הוא ועדיו על המחק כשר וא"ת מוחקו וחוזר ומוחקו אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים וא"ת שמא נמחק במקום העדים שני פעמים וחוזר ומוחקו וכותב כל מה שירצה שהרי הכל נמחק שני פעמים השטר והעדים כבר תקנו חכמים שאין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם.
<h2>דף קסה.</h2>
הורו הגאונים שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה אומר פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר אשתבע לי שלא פרעתי הרי זה נשבע וכן הכופר במלוה על פה בפני בית דין ואמר עד אחד שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה חזר ואמר כן היה אבל לויתי ופרעתי או מחול לי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן מי שטען פרעתי השטר ואמר הלוה ישבע המלוה ויטול אומרים הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול.
<h2>דף קסה:</h2>
שנינו שם (ב"ב דף קס"ה) כתוב בו מלמטה מאתים ולמעלה מנה למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין העליון שאם תמחוק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון ומפרש בברייתא כגון שהיה העליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון אבל לא ילמד התחתון מן העליון שני אותיות. — הגה"ה, איתא בירושלמי סהדי אעיקרא דשטרא כמסהדין וכן פסק רבינו תם מהא דאמר בפרק ב' דכתובות (דף כ"ד) דלמאן דאמר אין מעלין משטרות שכתוב בהן פלוני כהן ליוחסין מפני שהעדים אין מעידין על כל מה שכתוב בשטר כי אם על עיקר הדבר שהוא החוב ואפשר שאינו כהן ואפילו הכי השטר כשר אם כן אם יש טעות בשטר אינו נפסל בכך ואם טעה באות אחת אין כאן בית מיחוש גדולה מזו כתב רבינו יהודה שאם שינה מקום הלידה בגט כשר ומעשה היה והכשירו ר"י, כך פי' התוספות בפרק הזורק (גיטין פ' ד"ה ושם), עכ"ל.
<h2>דף קסז.</h2>
המוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר ר' יוחנן בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ו) ואם טוען שפרע נשבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן (היורד) [היורש] ולא מן הלוקח. — הגה"ה, וכן פסק רב אלפס (ב"ב סי' רמ"ב), ורשב"ם פסק דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי ולא מהימן למימר פרעתיך ורבי' יחיאל מפרי"ש פסק כרב אלפס ונכון לעשות פשרה בניהם, עכ"ה.
צריך להתבונן בשטרות בווי"ן וזייני"ן שלא יהיו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף וי"ו ולא יהיו מרוחקין (בשטרות בווי"ן וזיי"ן שלא (יהיו) דחוקין) שמא מחק אות אחת כגון ה"י או (דלי"ת) [חי"ת] והניח רגלה במקום וי"ו וכן כל כיוצא בזה. אמר אביי משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שמא יזייף ויעשה מן השלש שלושים ומן העשר עשרים נזדמן יכתוב ב' פעם ג' או ד' עד שיבא באמצע שיטה.
<h2>דף קסז:</h2>
עוד מפרק קמא (דכ"ב מצינו) [דב"מ (י"ב ע"ב)] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. — הגה"ה, פ"ה ולא אמרינן שטר מוקדם הוא כיון דקנו מיניה השתא, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף כ"ז). והלוה נותן שכר ואין כותבין למלוה עד שיהיה לוה עמו במה דברים אמורים בשטרי אקנייתא פירש רש"י ששעבד עצמו בקניין בין ילוה בין לא ילוה אבל לא שטר אחר שמא יכתוב עתה ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי ואין הלכה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו.
כבר אמרנו שבשטרי אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט [לאיש אע"פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר ארוסין ונישואין] ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירות הדיינים וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר כשאר שטרות.
ומי נותן שכר הסופר בשטרי הלואה הלוה נותן שכר ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן והאשה נותנת שכר הגט והחתן נותן שכר מן הכתובה והמקבל וכן השוכר נותן שכר השטר אבל שטרי ברירות הדיינים או טענות בעלי דינים שניהם נותנים שכר. בכל השטרות צריכין עדים (שיביא שהשנים) [שיכירו השמות] שבשטר שזהו פלוני בן פלוני שמא יבואו שנים ויעשו קינוניא וישנו שמותן בשמות אחרים.
כל מי שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין שמא שם אחר יש לו אבל אם לא הוחזק שמו ל' יום ואמר כתבו השטר לפלוני שאני חייב לו כך וכך אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזה שמו או מוחזק. כל שטר שבא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב לו כלום ואמר שמא בא אחר והעלה שמו כשמי מאחר שלא [הוחזק] שם שנים ששמותיהן שוין אין לחוש לדבריו שחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נודע להן בודאי שמכירין אותו.
<h2>דף קסח:</h2>
שנינו שם מי שבלה שטר חובו ורוצה לימחק מעמידין עליו עדים בכך ועושין לו קיום אבל אין עושין לו כתב אחר אע"פ שנמחק בפניהם אבל באים לב"ד וב"ד עושין לו קיום. תנו רבנן כיצד מקיימין שטר זה כותבין שטר אחר ואומרים בית דין פלוני ופלוני [ופלוני] הוציא [פלוני בן פלוני] שטר מחוק לפנינו זמנו ביום פלוני פלוני ופלוני עדיו אם כתבו [והוזקקנו] לעדותן של עדים ונמצאו מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואינו צריך קיום אחר ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן, שטר חוב שנתקרע או שנשתשטש אם רישומו ניכר כשר נקרע קרע בית דין הרי זה פסול ומפרש אביי שזהו שתי וערב.
וכן הורו מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע"פ שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע היסת ואפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת שפרעו דחיישינן שפרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתיו אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שאם אין השטר ביד המלוה אין שום חזקה.
מי שאבד שטר המכר ועדיו קיימין מה יעשה יכתבו שטר שני ויכתבו בו שטר זה אין גובין בו לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ולא כתבונוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא (יוציאם) [יוציאה] מיד[ו] המוכר ויורשיו שאם לא כתב יש לחוש לקינוניא וכדאמרינן התם אבל בשטרי חובות אינו כן דאע"פ דעידיו קיימין וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם עלי עתה נשרף או נאבד אין כותבין לו שטר שני דשמא פרעו או מחלו.
<h2>דף קסט.</h2>
סדר גביית החוב מפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) ופרק גט פשוט (ב"ב קס"ט) כשיביא המלוה שטרו לבית דין אומר ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחילה עד שיתבענו ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי הלוה קודם שיתבענו מסלקינין אותו כדפסק שם רבא ורב חנן (שם קע"ד). אמר הלוה קבעו לי זמן והריני משלם או אמכור ואביא מעות קובעין לו זמן ל' יום ואין מחייבין ליתן לו משכון שאם היה לו היו בית דין גובין מיד מהם. ומתקנת הגאונים שאם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו משלו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים ואין מחייבין אותו ליתן ערב, שלמו ל' יום ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין נותנין לו זמן וכן אם אין שטר אלא מלוה על פה שהודה כותבין אדרכתא על נכסי בני חורין שלו, טען ואמר שטר זה מזוייף ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזיר לך, קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמשי ושני לא בא כותבין פתיחא ומשמתינן ליה וממתינין לו [והוא] בנדויו צ' יום ל' יום ראשונים שמא הוא טורח ללות ל' שניים שמא הוא טורח למכור ל' האחרונים שמא הלוקח טורח להביא לו מעות, שלמו צ' יום ולא בא כותבין אדכרתא על נכסיו ומתירין לו נדויו, אין כותבין אדרכתא על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהיה קרוב לבית דין כדי שיכול לילך השליח אחריו בג' ובד' יחזור ויעמוד בדין ביום ה' יותר מזה אין צריכין להודיעו במה דברים אמורים כשהיה כל יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אבל אם אמר לא אלך לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על מטלטלין בין על מקרקעי, וכן אם השטר פקדון כותבין מיד אדרכתא על נכסיו, זה שאמרנו שאם לא בא לסוף צ' יום כותבין אדרכתא היינו על הקרקע אבל על המטלטלין אפילו לאחר צ' יום אין מורידין למטלטלין שמא יאכל אותם המלוה ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפילו היה למלוה קרקע שמא (תמכור) [תשתדף] או תכסיף.
כיצד כותבין אדרכתא אם לנכסיו בני חורין יורידוהו בית דין (ו)אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בדין וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה שלו ואחר כך שמין אותו שלושה לגבות בחובו ומכריזין עליה עד שיפסקו עליה המוסיפין והמורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו, וקורעין השטר חוב אם יש שם שטר ואם לא היה שם נכסים בני חורין כותבין האדרכתא על כל הנכסים שימצאו וכל קרקעותיו שמכר מזמן שטר והלאה יש לו להפרע ולגבות חובו מן הכל כי לא מצינו נכסי בני חורין, ואחר שכתבו האדרכתא זו הולך המלוה לבדוק אם ימצא בני חורין (שאין להן) [שמין לו מהם] מצא לו נכסים משועבדים מזמן השטר טורף מהם וקורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר הטירפא. כיצד כותבין לו איש פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו משדה פלוני שלקחה מן הלוה מזמן פלוני וקרענו כבר האדרכתא שבידו (והרשיעהו) [והרשינוהו] לטרוף מזה בכך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין ג' בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי שראוי לו מן הדין ומן השבח החצי ומכריזין עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שבועת המלוה שלא נפרע מחוב זה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כן קורעין שטר הטרפא וכותבין שטר שומא ומפרשים בו בכמה שמאוה מפני ששומא חוזרת לבעלים, מאימתי אוכל הטורף פירות משדה זו משפסקו יומי אכרזתא כדאמר רבא פרק המפקיד (ב"מ ל"ה). כל אדרכתא דלא כתיבא ביה קרענוהו לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל שטר טירפא שאין כתוב בה קרענן לשטר אדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא לפי הסדר שבארנו. פי' אדרכתא לשון רדפיה כמו הדרכנוהו אבל (רש"י) [ר"ש] פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט) שהסדר מדברי רב נחמן שטר מלוה תחילה ואחר קורעין שטר מלוה וכותבין שטרי טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר אדרכתא שיהא שליט והולך על נכסיו של זה לגבות חובו ואחר כן מורידין בני אדם הבקיאין בשומא לשום ומכריזין עליה ואחר כך קורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר שומא.
<h2>דף קסט:</h2>
ואם לוה ממנו ופירש לו שאין עליו אחריות הרי זה אינו גובה מן המשועבדים לעולם.
בפרק קמא דב"מ (דף י"ד) פסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אע"פ שלא פירש ואם לא מצא בני חורין גובה מנכסים משועבדים מן הקרקע שהיה בידו בשעת הלואה אבל נכסים הבאים לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורף ואם התנה עליו שכל נכסיו שיקנה שיהיו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר כך ומכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהם דאלמוה רבנן לשעבוד יותר מקניין שלא תנעול דלת בפני לווין במה דברים אמורים בקרקע אבל במטלטלין אין עליהם אחריות ואין בעל חוב טורף מהם כלל.
<h2>דף קע.</h2>
כל שאר שטרות בין של מכר בין של מתנה בין של הלואה בין כתבו גוים וחתמו גוים בערכאות ממשעבדי גבי אי כתב שאינו יכול לזייף הוא וחוזר מעיניינו של שטר בשיטה אחרונה ואי לא אתעביד בערכאות וכתבו גוים ומסרו בעידי ישראל אי כתב שאין יכול לזייף הוא וחוזר מענינו של שטר בשיטה אחרונה מבני חורי גבי ולא ממשעבדי. כל כתב גוים סמכינן לאקרויי ליה לשני גוים זה שלא בפני זה בין למגבי ביה ממשעבדי אי עבדין בערכאות בין למגבי ביה מבני חרי אי לא עבדיה בערכאות ודוקא ערכאות תנן ולא כינופיא דארמאי וכל שטרות שכתבו ישראל וחתמו קרובים אפילו משה ואהרן אע"ג דמסרי' בעדי ישראל פסול לא מכשרינן עדות שהוא פסול מן התורה מטעם דדינא דמלכותא דינא אלא היכא דקים לן שהעדות אמת בסהדותא דערכאות אבל בעדות קרובים לית לן בהו אם קיים לן שהעדות אמת כעדות שני עדים דלאו קרובים, לפי שהקרובים נוגעין בעדות זה לזה ולא חשיבי לן אלא כחד, עכ"ל תרומה חדשה.
גרסינן בפרק ב' דכתובות (דף י"ט) שאומר רב נחמן מודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה נאמן הלוה לומר פרוע הוא במגו דמזוייף.
תניא בפרק קמא דב"מ (דף ז') שנים אוחזין בשטר מלוה אומר שלי הוא והוצאתיו לפרוע בו והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה שטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע כמו כן ויפרע הלוה מחצה ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו דהלכה כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן בכתובות פרק ב' (דף י"ט).
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א) אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) מסקינן כמו כן שהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אמר פרעתי זה השטר אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו, לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיקו מלוה על פה שתהיה (את) עדותו בשטר עד שיאמר להם לוה כתבו וחתמו לו ותנו לו, אע"פ שאומר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר כדאיתא בפרק (הזהב) [אף על פי (כתובות נ"ה ע"א)] ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, והטעם משום דיש רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקניין שאין דעתו להקנות לו עד שימלכו בו עדיין ועוד [אמר] רבינו תם דכל מתנה צריכין להמלך פעם שנייה כדגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ד ה"ב) דאמר ליה רב לר' חייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי אניש מסכנא היא הב ליה מיד(י) ואי לא אמליך בי(ה) תנינות. קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אילו כותבין ונותנין [אע"פ שלא] אמר להם כתובו סתם קניין לכתיבה עומד ואין צריך להמלך בו.
<h2>דף קע:</h2>
מי שפרע מקצת חובו (ו)אם רצה להחליף מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב בזמן הראשון ואם רצה יכתוב שובר כר' יוחנן וריש לקיש דאמרו התם (ב"ב קע"א) שהבא ליפרע חובו ואומר המלוה אבדתי את השטר הרי זה יכתוב שובר ויש לו ללוה להחרים בסתם כתקנת הגאונים על מי שכובש את השטר וטוען שאבד.
<h2>דף קעא:</h2>
תנו רבנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י) המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל היה כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל ומוכיח שם וה"ה לכתובה לרבן שמעון בן גמליאל, לא היה בשטר כתוב שום מקום והוציאו במקום שעומד בה לגבות ממעות המקום שהוציא השטר וטען הלוה שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול היה בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. מכאן אתה למד ששטר שלא נכתב עליו שום מקום כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אין אתה יכול להזימה הלא מסקינן בפרק קמא דסנהדרין (דף ג') שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת מפני לוין ולפיכך שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין אע"פ שאין אתה יכול להזימה. — הגה"ה, שטר הנמצא כתוב בו דינרין הנוהגין במדינה שנכתב השטר חייב לשלם, עכ"ל הגה"ה.
בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין לפיכך קנסו בו חכמים ולא יטרוף אף מבני חורין — הגה"ה, אף מזמן שני (כ)דאמר ר' יוחנן גזירא שמא יגבו מזמן ראשון ור"י בר מרדכי פירש דאינו גובה ממשעבדי אבל מבני חורין גבי דלא גרע ממלוה על פה, עכ"ל פרק איזהו נשך (ב"מ ע"ב). שטרי חוב המאוחרין כשרין [שהרי] הורע כוחו של בעל שאינו טורף אלא מזמן השטר אע"פ שלא כתבו כשהוא מאוחר כשר. — הגה"ה, תניא בפרק גט פשוט (ב"ב קע"א) שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשירי בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר — פי' שנכתב קודם שבת וקודם יום הכיפורים וכתבו הזמן מיום הכיפורים אחרי כן, עכ"ל.
שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמן אפילו המאוחרין פסולין שהרי איפשר לטרוף בהן שלא כדין כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלוה השטר המאוחר ויאמר החזרתי ולקחתיה ממך פעם שניה ונמצא טורף שלא כדין, ולמה לא נחוש לשטר המאוחר יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא שטר חוב המאוחר ויטרוף שלא כדין לפי שכל הכותב שטר המאוחר תקנתו שיכתוב שובר שכל זמן שיוציא השטר ישבור אותו זה השובר ואם לא עשה כן [וכתב השובר] בזמן הפרעון הוא הפסיד עצמו.
<h2>דף קעב.</h2>
שנינו בפרק ב' דגיטין (דף י"ז) שטר שכתב[י]נו ביום ונחתם בלילה הסמוך לו פסול משום מוקדם ואם היו עסוקים עד (שנכתבם) [שנכנס] הלילה כשר וכתובות שלנו שנכתבות ביום ונחתמות בלילה כמעשה בית דין דמי. — הגה"ה, מה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה — פ"ה דחיוביה משעת פסק דין הוא ואע"ג דלא אחתים הלכך אין הקדמה — ופי' התוס' (שם ד"ה אף) (דמשנינן) [דמשעת] פסק דין אית ליה קלא כמו בשטר, עכ"ל בפרק ב' דגיטין (דף י"ח) ואין לחוש בכך, אמנם התוספ(ו)ת (פי') לא כמעשה בית דין אלא כיון שקנו ביום כשר. וזה לשון התוספות (שם) יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בערב שבת ולחתום במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי כדאמרינן בב"ב (דף קע"ב) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתא ביה עכ"ל (שם). בשם ר"י מקורביל כתוב אע"פ שיודעים יום הקנין אין נראה לרבותיו של הרב לחותמה שלא ביום הכתיבה ומה שאמרו חכמים אי ידעיתו יומא דאקניתו פי' כו' ר"ל בשטרי אקנייתא אך בדיעבד לא מפסלא ויש לכתוב יום חתימה אע"פ שהקניין היה כבר בדין שטרי מאוחרים אם ידוע לעדים וכן הורה רבינו יודא, עכ"ל, ועוד שעסוקין באותו עניין.
עדים שקנו מיד המוכר או הלוה וכיוצא בהן ונתאחרה כתיבת השטר זמן ארוך צוה רב לסופרים שאם ידעו יום שקנו בו כותבין בשטר זמן הקניין ואם לא ידעו הזמן כותבין זמן השטר משעת הכתיבה וכן כשתעמדו בשילי כתובו בשילי בתוך השטר ואע"פ שנמסרו הדברים בהיני והיני ושילי מקומות הן.
אמר רבא מי שהוציא חוב במנה ואמר עשו לי שנים מנ' דינא אין עושין שזכות הלוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצת יהיה שטרו פגום וכן אם עשו עליו שני שטרות בנ' נ' דינר ואמר עשו אותו בק' דינר אין עושין לו שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכופו אותו בית דין (הכל) לגבות הכל בפעם אחת. אמר רב אשי הוציא עליו שטר חוב במאה ואמר קרעוהו וכתבוהו שטר של נ' דינר אין שומעין לו שמא פרעו הכל וכתב לו שובר ויאמר זה שטר אחר הוא.
עוד יש שם בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב) תנן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינן יכולין להוציא שטר חוב עליהן ולא הם זה על זה נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו פרוע שניהם פרועין כיצד יעשו ישלשו שמותם בן פלוני בן פלוני ואם שמות זקניהם שוים יכתבו סימן או מיחסן לויה וכהונה או עד ד' דורות.
<h2>דף קעב:</h2>
מצאתי במכתב ר"י דשטר שכתוב בו לפסק אני חייב לפלוני כך וכך אע"פ שאין מפורש בו איזה פקח כשר דהא גט שכתוב בו גרשתיה היום כשר דהיום דנפיק בו משמע, עכ"ל.
שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שהוציא שטר חוב אחד מהם על אחד מבני עירו אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני ששמו כמוך אני חייב וממנו נפל השטר אלא ודאי זה שהוציא השטר מתחת ידו גובהו ואין חוששין לנפילה כדמפרש במתני' שהיא עיקר מן הברייתא דפליג עליה ומתוך כך פוסק בשטר אחר שיצא לבית דין של רב הונא שכתב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה ולא היה כתוב בו שם המלוה ופוסק שם רבה שכל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובהו ואין יכול הלוה לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל.
<h2>דף קעג.</h2>
עוד מפרק קמא (דכ"ב מצינו) [דב"מ (י"ב ע"ב)] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. — הגה"ה, פ"ה ולא אמרינן שטר מוקדם הוא כיון דקנו מיניה השתא, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף כ"ז). והלוה נותן שכר ואין כותבין למלוה עד שיהיה לוה עמו במה דברים אמורים בשטרי אקנייתא פירש רש"י ששעבד עצמו בקניין בין ילוה בין לא ילוה אבל לא שטר אחר שמא יכתוב עתה ללות בניסן ולא ילוה עד תשרי ואין הלכה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו.
כבר אמרנו שבשטרי אקנייתא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וגט [לאיש אע"פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר ארוסין ונישואין] ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירות הדיינים וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר כשאר שטרות.
<h2>דף קעג:</h2>
מי שאמר הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה להביאו אליך ולא ערב לעצמו של ממון יש מן הגאונים שהורו שחייב לשלם ורבינו משה פירש [הלכ' מלוה פכ"ה הי"ד] שזה אסמכתא היא ולא נשתעבד.
קטן שערב אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם לכשיגדיל.
בפרק בתרא דב"ב (דף קע"ו) מסקינן שכל הערבים צריכין קניין חוץ מערב בשעת מתן המעות וערב דבית דין שעשו אותו ערב וכתב רבינו תם דערב קבלן וכיוצא בהן אין צריכין קניין ומפרש התם מדת הערבות מתוך ההלכות שבפרק גט פשוט (דף קע"ג) ופי' המלוה חבירו על ידי ערב אע"פ שהערב נשתעבד למלוה לא יתבע מן הערב תחילה אלא תובעו מן הלוה תחילה אע"פ שאין קרקע ללוה ואם הוא רחוק ימתין אותו או ילך אליו לתובעו או לכופו ואין מורידין המלוה לנכסי הערב כי שמא הלוה יתן לו מטלטלין ואם לא יכול לכוף הלוה ולא ציית דינא יקח מן הערב ואחר כך ידון הערב עם הלוה אם יכול להוציא מידו יוציא ואם לאו ב"ד משמתינן ליה עד שיתן לו, התנה המלוה על הערב ואמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה במה דברים אמורים שאין קרקע ללוה אבל אם יש קרקע ללוה מאחר שהדבר בלא ספק שיפרע מן הלוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אע"פ שיש נכסים מקרקעי ללוה אם ירצה המלוה יפרע מן הקבלן, נשא המלוה ונתן ביד הערב הרי זה נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום כדמסיק בפרק גט פשוט (שם) ואם אין לערב כלום חוזר ונפרע מן הלוה מדרבי נתן וקיימא לן כוותיה בבעל חוב דעלמא. איזהו ערב ואיזהו קבלן אמר ליה תן לו ואני אתן לך וכל שכן תן לו ואני קבלן זהו קבלן שיש להפרע למלוה ממנו תחילה אם ירצה אע"פ שלא פירש ואמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה אבל אם אמר הלוהו ואני ערב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב כולן לשון ערבות כרבא שאומר כן וכן אם כתוב בשטר שהוא ערב קבלן נראה לר"י שמועיל — הגה"ה, אע"פ שלא פירש ואני אתן לך מכל מקום הוי ערב קבלן (אמאי) [דודאי בשעת הלואה] אמר תן לו ואני אתן לך וקרא אותו קבלן בשטר כמשמעו וגם משמע שאם אמר בשעת מתן מעות ואני ערב קבלן דלא מהני אם לא פירש ואני אתן לך, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף קעד.</h2>
סדר גביית החוב מפרק הגוזל (ב"ק קי"ב) ופרק גט פשוט (ב"ב קס"ט) כשיביא המלוה שטרו לבית דין אומר ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחילה עד שיתבענו ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי הלוה קודם שיתבענו מסלקינין אותו כדפסק שם רבא ורב חנן (שם קע"ד). אמר הלוה קבעו לי זמן והריני משלם או אמכור ואביא מעות קובעין לו זמן ל' יום ואין מחייבין ליתן לו משכון שאם היה לו היו בית דין גובין מיד מהם. ומתקנת הגאונים שאם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו משלו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הרי זה מחרים ואין מחייבין אותו ליתן ערב, שלמו ל' יום ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין נותנין לו זמן וכן אם אין שטר אלא מלוה על פה שהודה כותבין אדרכתא על נכסי בני חורין שלו, טען ואמר שטר זה מזוייף ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזיר לך, קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמשי ושני לא בא כותבין פתיחא ומשמתינן ליה וממתינין לו [והוא] בנדויו צ' יום ל' יום ראשונים שמא הוא טורח ללות ל' שניים שמא הוא טורח למכור ל' האחרונים שמא הלוקח טורח להביא לו מעות, שלמו צ' יום ולא בא כותבין אדכרתא על נכסיו ומתירין לו נדויו, אין כותבין אדרכתא על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהיה קרוב לבית דין כדי שיכול לילך השליח אחריו בג' ובד' יחזור ויעמוד בדין ביום ה' יותר מזה אין צריכין להודיעו במה דברים אמורים כשהיה כל יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר אבל אם אמר לא אלך לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על מטלטלין בין על מקרקעי, וכן אם השטר פקדון כותבין מיד אדרכתא על נכסיו, זה שאמרנו שאם לא בא לסוף צ' יום כותבין אדרכתא היינו על הקרקע אבל על המטלטלין אפילו לאחר צ' יום אין מורידין למטלטלין שמא יאכל אותם המלוה ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפילו היה למלוה קרקע שמא (תמכור) [תשתדף] או תכסיף.
כיצד כותבין אדרכתא אם לנכסיו בני חורין יורידוהו בית דין (ו)אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בדין וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה שלו ואחר כך שמין אותו שלושה לגבות בחובו ומכריזין עליה עד שיפסקו עליה המוסיפין והמורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו, וקורעין השטר חוב אם יש שם שטר ואם לא היה שם נכסים בני חורין כותבין האדרכתא על כל הנכסים שימצאו וכל קרקעותיו שמכר מזמן שטר והלאה יש לו להפרע ולגבות חובו מן הכל כי לא מצינו נכסי בני חורין, ואחר שכתבו האדרכתא זו הולך המלוה לבדוק אם ימצא בני חורין (שאין להן) [שמין לו מהם] מצא לו נכסים משועבדים מזמן השטר טורף מהם וקורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר הטירפא. כיצד כותבין לו איש פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו משדה פלוני שלקחה מן הלוה מזמן פלוני וקרענו כבר האדרכתא שבידו (והרשיעהו) [והרשינוהו] לטרוף מזה בכך וכך, ואחר שכותבין הטירפא לטרוף מורידין ג' בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי שראוי לו מן הדין ומן השבח החצי ומכריזין עליה ל' יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומים ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שבועת המלוה שלא נפרע מחוב זה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כן קורעין שטר הטרפא וכותבין שטר שומא ומפרשים בו בכמה שמאוה מפני ששומא חוזרת לבעלים, מאימתי אוכל הטורף פירות משדה זו משפסקו יומי אכרזתא כדאמר רבא פרק המפקיד (ב"מ ל"ה). כל אדרכתא דלא כתיבא ביה קרענוהו לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל שטר טירפא שאין כתוב בה קרענן לשטר אדרכתא אינה טירפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטירפא אינה שומא לפי הסדר שבארנו. פי' אדרכתא לשון רדפיה כמו הדרכנוהו אבל (רש"י) [ר"ש] פירש בגט פשוט (ב"ב קס"ט) שהסדר מדברי רב נחמן שטר מלוה תחילה ואחר קורעין שטר מלוה וכותבין שטרי טירפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכל מקום שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר הטירפא וכותבין שטר אדרכתא שיהא שליט והולך על נכסיו של זה לגבות חובו ואחר כן מורידין בני אדם הבקיאין בשומא לשום ומכריזין עליה ואחר כך קורעין שטר אדרכתא וכותבין שטר שומא.
מעשה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב קודם שיודיע ליורשים אם נודע לנו שלא פרע הלוה את שטר חובו קודם שמת כגון דשמתינהו ומת בשמתא או כשחייב מודה מסקינן בפרק גט פשוט שחוזר וגובה מן היורשים מה שפרע ואפילו תוך הזמן לדברי רבינו משה [הלכות מלוה ולוה פכ"ו ה"ו]. היה המלוה גוי אין היורשים חייבים לשלם שמא אביהן נתן לזה הערב החוב כולו מפני שהגוי תובע לערב תחילה ולכן פרעו לו מיד אבל אם (הודיעו) [הודיען] שהגוי תובע אותו ופרע לו חייב[ין] לשלם.
כבר תקנו הגאונים השתא שיהא בעל חוב גובה מן המטלטלין של יורשין וכן דנין בכל בית דין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי בחובות שלהן לגבות מן הקרקע ומן המטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יתר מהתקנה וסייג גדול עשו שמא לא יודע הלוה בתקנה זו ונמצא גובה ממון יתומים שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב היתומים.
<h2>דף קעד:</h2>
אמרינן בירושלמי וגם מתוך התלמוד שלנו (ב"ב קע"ד) מוכיח שאין הלואת בעל פה נגבת [מן היורשין] אלא באחת מג' דברים שיהא חייב מודה בדבר [ו]צוה בחליו שיש לפלוני (שטר) חוב עליו עדין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעו וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו כדאמר ריש לקיש ריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה') וגרסינן שם והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתומים ואין מחלק בין יתומים גדולים לקטנים או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אילו גובין מן היורשין בלא שבועה. — הגה"ה מן המיימון (הלכות מלוה ולוה פי"א ה"ו) אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב ליה מנה או בפנינו הלוה אינו גובה מן היורשין כלום שמא פרעו שהמלוה חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכן אם הוציא כתב של אביהם שהוא חייב אינו גובה כלום כמו שביארנו. לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע מן (היורש) המטלטלין אפילו היו מופקדים או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל.
ערב שקדם ונתן לבעל חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע לו אע"פ שהיתה מלוה על פה ובלא עדים כלל במה דברים אמורים כשאמר לו הלוה כשנעשה ערב ערבני ואשלם לך אבל אם לא אמר לו לשלם אין הלוה חייב לשלם.
כל ערב שיבא ויטול מה שפרע בין מן הלוה בין מן היורשים הרי זה צריך להביא ראיה שפרע ואין מציאת השטר שעליו ביד הערב ראיה שמא נפל מיד המלוה ולא פרע זה כלום.
ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם מצוה עשה ולא חסרו ממון ואם היה (הערב חייב לכתובה) [האב ערב לכתובת בנו] וקנו מידו חייב, וקבלן של כתובה חייב — הגה"ה, אע"פ שלא קנו מידו ואיזהו קבלן זה שאומר לאשה הנשאי לזה ואני נותן (בכתובתה) [כתובה] זו, אבל אם אמר לה אני ערב כתובה זו אני פורע כתובה אני חייב בה פטור אלא אם כן היה אביו, ערב של כתובת בנו וקנו מידו חייב לשלם שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה, עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פרק כ"ה ה"ו, ואישות פי"ז ה"ט].
גרסינן בירושלמי [שבועות פ"ה ה"א] שנים שלוו בשטר אחד שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו. מי שלא פירש מה שהוא ערב כגון אומר כל מה שתתן לו אני ערב או הלוהו ואני ערב יש מן הגאונים שאומרים שהוא משעבד בכל מה שיתן אפילו דבר גדול ורבינו משה פירש [הלכות מלוה ולוה פכ"ה הי"ג] שאין הערב חייב לו כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו לא סמכא דעתיה ולא גמר ושעבד עצמו.
<h2>דף קעו.</h2>
אמר רב פפא [ב"ב קע"ו ע"א] הלכתא מלוה על פה גובה אותה. — הגה"ה, מן היורשין דשעבודא דאורייתא תימא דרב פפא גופא קאמר בפרק גט פשוט (שם) גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואומר רבינו תם (קידושין י"ג תוד"ה אמר רב פפא) דהכא כמו איכא דאמרי דיש הרבה בתלמוד כיוצא בזה ורב אלפס פירש (ב"ב סי' רמ"א) דהכי קאמר שלא תנעול דלת כו' (ור"ח פירש) כלומר העמידו חכמים אדאורייתא שלא רצו לתקן שלא תגבה מן היורשין משום נעילת דלת, ור"ח פירש דבגט פשוט בא להשמיענו רב פפא דמלוה על פה גובה מן היורשין אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, עכ"ל... פרק קמא דקידושין (תוס' שם) ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול. — הגה"ה, פ"ה איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואע"ג דשיעבודא דאורייתא עבוד רבנן תקנת לוקח דלא הוה ידע, עכ"ל פ"ק דקידושין (שם) אבל מלוה בשטר יש לה קול והלוקח הפסיד עצמו שלא חקר.
לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כר' אלעזר דאמר (גיטין פ"ו) עידי מסירה כרתי ויש מן הגאונים שהורו לומר לאותם שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם.
המוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר ר' יוחנן בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ו) ואם טוען שפרע נשבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן (היורד) [היורש] ולא מן הלוקח. — הגה"ה, וכן פסק רב אלפס (ב"ב סי' רמ"ב), ורשב"ם פסק דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי ולא מהימן למימר פרעתיך ורבי' יחיאל מפרי"ש פסק כרב אלפס ונכון לעשות פשרה בניהם, עכ"ה.
שנינו שם (ב"ב דף קע"ה) ערב היוצא אחר חתום שטרות אמר ר' ישמעאל גובה מנכסים בני חורין מן הערב וכן פוסק שם הלכה, היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אמר רב בגמרא שאם כתוב פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין אבל כתוב בשטר הלוה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים שהרי ערבו הלוה עם הערב.
<h2>דף קעו:</h2>
בפרק בתרא דב"ב (דף קע"ו) מסקינן שכל הערבים צריכין קניין חוץ מערב בשעת מתן המעות וערב דבית דין שעשו אותו ערב וכתב רבינו תם דערב קבלן וכיוצא בהן אין צריכין קניין ומפרש התם מדת הערבות מתוך ההלכות שבפרק גט פשוט (דף קע"ג) ופי' המלוה חבירו על ידי ערב אע"פ שהערב נשתעבד למלוה לא יתבע מן הערב תחילה אלא תובעו מן הלוה תחילה אע"פ שאין קרקע ללוה ואם הוא רחוק ימתין אותו או ילך אליו לתובעו או לכופו ואין מורידין המלוה לנכסי הערב כי שמא הלוה יתן לו מטלטלין ואם לא יכול לכוף הלוה ולא ציית דינא יקח מן הערב ואחר כך ידון הערב עם הלוה אם יכול להוציא מידו יוציא ואם לאו ב"ד משמתינן ליה עד שיתן לו, התנה המלוה על הערב ואמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה במה דברים אמורים שאין קרקע ללוה אבל אם יש קרקע ללוה מאחר שהדבר בלא ספק שיפרע מן הלוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אע"פ שיש נכסים מקרקעי ללוה אם ירצה המלוה יפרע מן הקבלן, נשא המלוה ונתן ביד הערב הרי זה נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום כדמסיק בפרק גט פשוט (שם) ואם אין לערב כלום חוזר ונפרע מן הלוה מדרבי נתן וקיימא לן כוותיה בבעל חוב דעלמא. איזהו ערב ואיזהו קבלן אמר ליה תן לו ואני אתן לך וכל שכן תן לו ואני קבלן זהו קבלן שיש להפרע למלוה ממנו תחילה אם ירצה אע"פ שלא פירש ואמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה אבל אם אמר הלוהו ואני ערב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב כולן לשון ערבות כרבא שאומר כן וכן אם כתוב בשטר שהוא ערב קבלן נראה לר"י שמועיל — הגה"ה, אע"פ שלא פירש ואני אתן לך מכל מקום הוי ערב קבלן (אמאי) [דודאי בשעת הלואה] אמר תן לו ואני אתן לך וקרא אותו קבלן בשטר כמשמעו וגם משמע שאם אמר בשעת מתן מעות ואני ערב קבלן דלא מהני אם לא פירש ואני אתן לך, עכ"ל עץ חיים.
